החלטה בתיק ב"ש 4826/05

1.         כנגד העוררים הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס להם עבירות כדלהלן: לעוררת מס' 1 (להלן - " העוררת") מיוחסות עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק הנ"ל ושל איומים, לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל.

לעורר מס' 2 (להלן - " העורר") מיוחסת עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק הנ"ל.

עם הגשת כתב אישום הוגשה גם בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים (ב"ש  6489/05).

בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן) קבע כי קיימת עילת מעצר כנגד העוררים, עילה המבוססת על מסוכנותם. עם זאת לא ראה בית המשפט לנכון להורות על מעצרם ופסק כי ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר באופן שהעוררים ישהו בתנאי מעצר בית מלא בדירתם בקריית ארבע. כמו כן נקבעו ערבויות כספיות שונות. על החלטה זו הוגש הערר דנן.

2.         בטרם אפרט את טענות הצדדים יתואר בקצרה הרקע להגשת כתב האישום כנגד העוררים.

ביום 8.8.05 חתם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, האלוף יאיר נווה, על צווי פיקוח מיוחד מכוח סמכותו בסעיפים 86(א) ו- 86(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון)(מס' 378), תש"ל-1970 (להלן - " הצווים"). על פי הצווים חוייבו העוררים להתגורר בדירה שבבעלותם הנמצאת בקריית ארבע (להלן - " הדירה"), ולא לצאת מן הדירה אלא באישור האלוף. הצווים עומדים בתוקפם עד ליום 25.9.05. יצוין, כי העוררים מתגוררים בעת האחרונה ביישוב שא-נור הנמצא בצפון השומרון. ביישוב זה עדיין מתגוררים ששת ילדי העוררים השוהים עתה בבית הסבא והסבתא.

מיום 9.8.05 בסמוך לחצות, הגיעו שוטרים אל בית הוריה של העוררת ביישוב נווה דניאל כדי למסור לעוררים את הצווים ולהעבירם לדירה.

על פי הנטען בכתב האישום, השוטרים הזדהו בפני העוררים, הציגו בפניהם את הצווים והודיעו להם כי עליהם להתלוות לשוטרים ולהגיע לדירה. העורר התלווה לשוטרים אך העוררת ניסתה להימלט והסתתרה בקומת הבית העליונה. משאותרה העוררת על ידי השוטרים, הודיעה להם כי לא תתלווה עמם ולא תקיים אחר הוראות הצווים. העוררת נשכבה על הרצפה, נאבקה בשוטרים ותוך מאבק תקפה את השוטרים, בעטה בהם, ירקה עליהם והיכתה בהם. בנוסף, נשכה העוררת רגלו של אחד השוטרים והותירה ברגלו פצע מדמם, נשכה שוטר אחר בידו הימנית עד שנגרם לו פצע עם סימני דם, נשכה שוטר נוסף ברגלו עד שנגרם קרע במכנסיו והוא נפצע. לאחר מאבק הוכנסה העוררת לניידת ובמהלך הנסיעה ירקה העוררת על השוטר שנהג בניידת ובעטה בו. במהלך הנסיעה שלחה העוררת את רגלה לעבר ההגה וגרמה לסטיית הניידת מנתיב הנסיעה וכמעט לאובדן שליטת הנהג ברכב. במהלך הנסיעה אף איימה העוררת על השוטרים שתפגע בהם באמצעות כדור רובה.

בהמשך כתב האישום נטען כי עם הגיעם של העוררים לתחנת המשטרה בחברון, הצהיר העורר בפני קצין משטרה שאין סיכוי שהוא יקיים אחר הצו. העוררים התמידו בסירובם לקיים אחר הוראות הצווים גם לאחר שתוכנם הובהר להם על ידי קציני משטרה.

3.         העוררים נעצרו והובאו ביום 10.8.05 לפני כב' השופט סולברג, בבית משפט השלום בירושלים, כאשר המשטרה מבקשת לשחררם בתנאים. כב' השופט סולברג החליט לשחרר את העוררים בתנאים שכללו הפקדה כספית, התחייבות עצמית וערבות צד ג' וכן איסור כניסה ליישוב שא-נור והפקדת הנשק שברשות העוררים אצל המשטרה (עניין אחרון זה, של הפקדת הנשק, אינו רלוונטי עוד לאחר שב"כ העוררים הודיע שהנשק הופקד ובאת-כוח המשיבה לא חלקה על כך).

העוררים הודיעו כי הם מסרבים לעמוד בתנאי השחרור, וביום 11.8.05 הובאו שוב לדיון לפני כב' השופט סולברג. כב' השופט סולברג ציין בהחלטתו שאינו רואה הצדקה לעגן את צו האלוף בתנאי השחרור ודחה במובן זה את בקשת המשטרה להחמיר בתנאים (אותה עת עדיין לא הושלמו הליכי הערעור על תוקפם של הצווים שהתקיימו בוועדת הערעורים בבית המשפט הצבאי לערעורים לפני כב' הנשיא אל"מ שאול גורדון). עוד ציין כב' השופט סולברג, כי מסוכנותם של העוררים "ממוקדת" בהימצאותם ביישוב שא-נור. בית המשפט הציע לעוררים לבחור כל מקום "כסידור זמני שבו יוכלו להתגורר כמשפחה וכאנשים חופשיים", אך נראה שהצעה זו נדחתה. לפיכך חזר בית משפט השלום על תנאי השחרור שפורטו לעיל.

ביום 14.8.05 הובאו העוררים לדיון לפני כב' השופט לי-רן, שאף הוא חזר על תנאי השחרור שנקבעו על ידי כב' השופט סולברג. הבקשה שהוגשה לכב' השופט לי-רן הוגדרה כבקשה למעצר לצורך הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

4.         ביום 16.8.05 הוגש כתב האישום ועמו בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים. בבקשה נטען לקיומן של שתי עילות מעצר: האחת, הנסמכת על הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - " חוק המעצרים"). דהיינו - עילת מעצר הנובעת מכך שהעוררים סרבו לעמוד בערבויות שבית המשפט קבע. השנייה, הנסמכת על הוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, ובגדרה נטען כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העוררים יביא להתחמקותם מהליכי שפיטה ומריצוי עונש.

עוד נטען בבקשה, לעניין העוררת, כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורה יסכן את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים).

בבקשה צוין, כי לחובת העוררת הרשעה בעבירת איומים ותלוי ועומד כתב אישום שעניינו התפרעות ועבירות נגד שוטרים. לחובת העורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפעלת תחת שידור ללא זיכיון ואיומים.

5.         כאמור, כב' השופט לי-רן הורה לשחרר את העוררים מן המעצר בתנאים המפורטים לעיל. לאחר עיון בחומר החקירה קבע בית משפט השלום כי קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את האמור בכתב האישום, הן לעניין הפרת ההוראה החוקית והן לעניין מעשי האלימות והאיום שנקטה בהם העוררת כלפי השוטרים. בית המשפט קמא לא ראה להתייחס במסגרת ההליך הנוכחי לטענות העוררים כנגד חוקיות צו האלוף וכנגד חוקיות פעולות השוטרים. בית המשפט ציין, כי לנוכח עמדתם הנחרצת של העוררים שלא לקיים את הוראות הצו, ומשנלוו לעמדה זו מעשי אלימות לא קלים של העוררת, קמה כנגד העוררים עילת מעצר המבוססת על מסוכנותם. עם זאת, בית המשפט סבר כי ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר, הכוללת מעצר בית מלא בדירה. תנאי זה חופף את תנאי הצווים.

כאמור, העוררים לא השלימו עם החלטה זו, נותרו במעצר ופנו בערר דנן.

6.         ב"כ העוררים טען לקיומה של אבחנה בין המסלול המנהלי, שעניינו הוראות הצווים, אשר ביחס אליהם תלוי ועומד עתה הליך השגה לפני בית המשפט הגבוה לצדק לאחר שנדחה ערר שהוגש לוועדת הערעורים בבית המשפט הצבאי לערעורים, לבין המסלול הפלילי שבגדרו הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

עורך דין ורצברגר טען, כי הצווים לא הופרו כלל, שכן לעוררים לא הייתה עד כה "הזדמנות" להפר אותם, מאחר ונעצרו מיד לאחר שהצווים נמסרו לידיהם. אין די, לשיטת ב"כ העוררים, בהצהרות שנשמעו מפי מרשיו על כוונתם שלא לציית לצווים.